על מדיטציה ומודעות עצמית: אני ? מסננת? 

מאת: נועה דורון דוידסון

דמיינו מסננת.

כל חורי המסננת מלאים בשכבות רבות של לכלוך, עד שלא ניתן לראות כלל את החורים שלה. ככל שיש יותר לכלוך, המסננת מצטמצמת והשטח שלה קטן, עד שלא ניתן לזהות כי היא היתה מסננת פעם. היא דומה למשהו אחר ולא ברור.

גם אם ננסה להוציא מים טהורים ונקיים דרך אותה מסננת, הם יצאו עכורים ושחורים (אם בכלל יצליחו לצאת ממנה).

המסננת משולה לתודעה. הלכלוך משול לכל הפחדים, ההגנות, המגננות, האגו. ככל שהאגו יותר גדול ומנופח, כך יש יותר פחדים, והגבלות פנימיות. ככל שהפחדים אימתניים יותר, כך התודעה (או המסננת) נחסמת, נסתמת, ומאבדת את צורתה המקורית והטבעית, מאבדת את האיכויות שלשמן היא נוצרה. אצל כולנו התודעה חסומה במובן מסויים, אך בדרגות שונות.

לדוגמא: אצל תינוק, למשל, התודעה נקייה וטהורה. את החסימות אנו, ההורים והסביבה מכניסים לתוכו ע"י הפחדים שלנו.

אין אני מתכוונת לגבולות מוסריים, אלא לפחדים ללא הצדקה- לדוגמא: התינוק מנסה לטפס על מדרגה. אנו מפחדים שהתינוק ייפול ממנה- במקום לעמוד לצידו ולעזור לו אנחנו מונעים ממנו לטפס. מה קרה לחופש של המסוגלות בתודעה אצל אותו תינוק? החופש נחסם. הוא התחלף בחוסר ביטחון עצמי, בגבול פנימי ובאיסור פנימי לא מוצדק, שלמעשה שירת את האינטרס של ההורה. ככל שאותו איסור פנימי יחזור על עצמו, כך הביטחון העצמי יפחת, ואותו חופש שרוצה לפרוץ החוצה, יעבור טרנספורמציה לפחדים שונים שיבואו לידי ביטוי בחיים הבוגרים.

ככל שרמת המודעות העצמית גדולה יותר, כך המסננת פתוחה יותר.

המים שמנסים לעבור דרך המסננת משולים למדיטציה.

המים מנקים את המסננת- המדיטציה מנקה את התודעה. בהתחלה, כאשר התודעה "חסומה" או לא מאומנת במדיטציה, המים לא מצליחים לעבור היטב, ואם הם עוברים הם מעוררים רגשות שונים, או במצב שכיח אחר, האדם חש כאילו "לא עשה כלום"/ "לא תרגל מדיטציה כלל".

ככל שתרגול המדיטציה רב יותר, פרקטי יותר לחיי היומיום, ואינו מנותק מחיי היומיום, כך התודעה מתנקה יותר טוב, האדם מסוגל, במידה והוא בוחר בכך, להשתחרר מחשבתית ורגשית, נוצר אפקט של אמונה בטוב, חמלה, חשיבה חיובית, ויטליות ושמחה פנימית אמיתית! אחרי תרגול מדיטציה נישן טוב יותר, נחלום חלומות מעוררי מחשבה והבנות, נרגע, נחייך לסביבה, והסביבה מיד תחייך אלינו!